הולנדיה | Hollandia
צור קשר
צור קשר
השאירו הודעה ונחזור אליכם בהקדם
התקשר עכשיו: 077-9964717

הסיפור של אבי והולנדיה

הסיפור של אבי והולנדיה

כתיכוניסט, החיים שלי היו מלאים למדי: לחבריי ולי היו סוסים והיינו יוצאים לרכיבות במרחבים הפתוחים. לעתים קרובות היינו תופסים תרמיל ופוצחים בטיולים ספונטניים ברחבי ישראל. את הימים – שכפי שניתן היה רתכות, מכונאות, וכמובן חקלאות )אם כי לאו דווקא במשק שלנו, שההורים העבירו אותו בהדרגה לידיהם של הפועלים, והם נשארו רק לנהל, אלא יותר למשקים השכנים(. בערבים היינו נפגשים, מדברים, מבלים, ובלילות הייתי חוזר אל השדות, עומל בחריש, בזריעה, עיבוד אדמה. שינה, בימים ההם, לא הייתה הצד החזק שלי. בשנים האלה נבנו שני מסלולים שהתאחדו מאוחר יותר אל השביל שהוביל אותי למקום שאני נמצא בו היום: על קו אחד, התעצבה "הולנדיה",

שהייתה אז חברה קטנה לייבוא מיטות ושיווק רהיטים, בלי מפעל, מטה או חנות, והפכה בהדרגה ממיזם עסקי אמורפי לעובדה בשטח, עם עתיד שנראה אז (ובדיעבד זה היה בצדק) די מזהיר. על הקו השני התרחש בגופי מה שקרה לאבא שלי, עד כדי כך שבשלב יחסית מאוחר לקראת הגיוס – השאיפה שלי הייתה להגיע לצנחנים – נקבע לי פרופיל רפואי נמוך בגלל בעיות גב. לא סבלתי קודם לכן מהגב, אבל בצה"ל לא לקחו סיכון, ושלחו אותי לעבודה מנהלית בבסיס שריון ברמלה. האם אני אתן לזה להיגמר שם? ברור שלא.



תוך כמה חודשים הייתי המוציא ומביא של הבסיס: הייתי מעורב בכל הקשור לאחזקת המחנה, הייתי אחראי על הבאת אוכל, על המטבח, השק"ם, דלק, גנרטור, כל מה שתוכלו לחשוב עליו. שנתיים אחר-כך, באופן שהתאים מאוד לרוח הקיצוצים שהייתה אז בצבא, פיטרו את הרס"ר ומינו אותי, הסמל, במקומו. הסוסה שלי, אגב, הייתה איתי גם שם, בבסיס. ואף על פי שהשירות שלי היה לא אופייני, פסטורלי משהו, הצבא היה עבורי תקופה מעצבת, בעיקר

מבחינה משמעתית. נכנסתי לשם פרא, יצאתי משם אדם. עם השחרור, כשאני בוגר יותר ובעל ניסיון בתחומים רבים של לוגיסטיקה ועבודת כפיים, חזרתי לאבא. "הולנדיה" הייתה בשלב הזה כבר חברה רצינית

יותר, עם סניף קטן בתוך חנות רהיטים בדיזינגוף סנטר בתל אביב. המכירות לא הפסיקו לצמוח, המשלוחים גדלו, ועמם מספר העובדים, המשאיות – וכמובן ההכנסות. הסתכלתי בספרים, ראיתי את הפוטנציאל, היו לי תוכניות עסקיות, פה להתרחב, שם לפתח, ראיתי בעיני רוחי איך אני מסייע לו להפוך את החברה הצומחת לרשת, לאימפריה. סיפרתי לאבא על כל זה והוא שמע והנהן, ניכר על פניו שהוא מתרשם, ואחרי הרהור של כמה שניות הוא אמר: "תתחיל מלמטה. בהובלה".הוא לא התלהב מכך שאנחנו, הילדים, ניכנס לעסק. הוא רצה שנבנה לעצמנו משהו משלנו. ולכן, כשהתעקשתי לעשות דריסת רגל ב"הולנדיה", גם אם הייתה בדרג הנמוך ביותר, הוא הסכים בתנאי אחד: "מה שלא תעשה", אמר לי, "תהיה מספר אחד. ואם זה פה, אז תהיה מספר אחד פה". אחותי רינה ואני לקחנו את העצה הזו בשתי ידיים. היא, עם ראש למספרים ויכולת אנאליטית מופלאה, למדה כזכור ראיית חשבון, ושבה באופן טבעי

להולנדיה לנהל את כל הצד החשבונאי והכספים, כסמנכ"לית הקבוצה. ההישגים שרינה הביאה וממשיכה להביא להולנדיה בעולם שלה דורשים יצירתיות עצומה. אנחנו משלימים זה את זו באופן נדיר, בורכתי. במשך השנים, המחשבה היצירתית הזו והראש שחושב תמיד מחוץ לקופסה, הפכו גם לתנאי הקבלה העיקרי של כל עובד לקבוצת הולנדיה.

אני התמקדתי בלהיות מספר 1 מההתחלה: לא היה לי רישיון ג', עבדתי עם טנדר, אבל עבדתי קשה, וכיוון שהיה לי ניסיון רב בהרכבת המיטות, עשיתי זאת ביעילות ובמהירות. הלקוחות היו מרוצים מאוד, וגיליתי שיש לי איתם

כימיה טובה, טבעית. כעבור זמן קצר הלקוחות היו ממליצים עליי אישית לחברים ולמכרים, והם היו מבקשים שאבוא אישית להרכיב את הרהיטים והמיטות שרכשו מ"הולנדיה". הפכתי בהדרגה לסבל-מתקין-מוכר. לא עזבתי את המשרדים גם אחרי שנסגרו. הייתי עושה ספונג'ה ועובר גם על ההזמנות והחשבונות.פעם אחת, בשישי בצהריים, כחצי שעה אחרי הסגירה, עמד מישהו בחלון החנות בדיזינגוף נקש בחוזקה וקרא לעברי: "אני רוצה את המיטה הזו", הוא

אמר לי, "אבל יש לי תנאי: אני רוצה אותה היום". "כאן בתל אביב?", שאלתי. "לא, לבית שלי בטבריה", השיב. אין דבר מדבק אצלי יותר מהחלטיות, וכך קרה שאני, לבד, ביום שישי בצהריים, בלי רישיון למשאית, התחייבתי לשנע

מיטה לטבריה, לפני כניסת השבת. אל תשאלו אותי איך עשיתי את זה. באופן כללי, אין לכם שום סיבה, אף פעם, לשאול אנשים כמוני מה הם עושים כשהם נדרשים לרבע מעגל, כי התשובה היחידה הראויה במקרה כזה היא: פשוט גורמים לזה לקרות. באירוע הספציפי הזה גייסתי חברים ועמדנו במשימה, אבל תמיד הבטחתי לעצמי שאעשה כל מה שאני יכול כדי לגרום לדברים לקרות. החל מהיום הזה החלטתי להתמקצע במכירות, במקביל למחלקות המיטות

והרהיטים. הרצון להגיע לחנות ולמכור דירבן אותי לסיים את החלוקה וההרכבה בשעות הבוקר המוקדמות – מה שחיזק עוד יותר את המעמד שלי בקרב הלקוחות כנותן שירות יעיל ומהיר – ואז הייתי מתייצב לעמדות

המכירה עד שעות הערב. החלק שהכי אהבתי במכירה היה הרגע שבו לקוח שאל אותי שאלה שלא הייתה לי תשובה עליה. בכל רגע כזה נעשיתי חכם יותר, ועל כל שאלה כזו, ששלחה אותי ללכת לבדוק, לחקור, לעשות שיעורי בית, צמחו עוד שאלות, ועוד תחומי מחקר, ועוד תשובות. להיות בעמדה שבה אתה נדרש להיות ידען, לשלוט בחומר – זה בית הספר הטוב ביותר שאפשר לקוות לו. זו עמדה, אגב, שאני נמצא בה גם היום, ואני לא מפסיק לחקור וללמוד. כל יום. בשלב מסוים המכירות בחנות לא הספיקו לי, והרגשתי שעם הידע שצברתי אני צריך לעשות יותר מאשר לחכות ללקוחות שיבואו לשאול שאלות. צריך להגיע אליהם, לרדת לשטח. הנקודות הראשונות היו המושבים החקלאיים.

זה היה המגרש הביתי שלי, הכרתי מקרוב את הצרכים שלהם, את המצוקות שלהם, ידעתי שהמוצר שלנו יכול לספק להם מענה וליצור שינוי בחייהם, בדיוק כמו השינוי שאירע בחיי המשפחה שלי. זה היה שלב חשוב ביותר

בהפצת בשורת המיטות המתכווננות של הולנדיה. הייתי מתזמן את אירועי המכירות לפי העונות: בסוף עונת המלפפונים, למשל, או הפלפלים, הייתי מתקשר למזכירות של מושבים וקיבוצים בערבה, ומארגן ערב שהכותרת שלו הייתה "כל מה שלא ידעתם על שינה". הייתי מסביר את כל מה שאני יודע על החשיבות של שינה לאיכות חיים בריאה - אז הנושאים המרכזיים היו בעיקר בעיות אורתופדיות; היום אנחנו יודעים שלשינה איכותית יש קשר הדוק בשלל נושאים, מצמצום תופעות של דיכאון ועד להפחתת הסיכוי ללקות בסרטן – ואז עובר להדגמה של המוצרים, ובמרבית המקרים סוגר גם לא מעט מכירות. לא הבטחות, לא "אני אקפוץ לחנות בהזדמנות", אלא דיל שנחתם שם, במקום.

זכורה לי הרפתקה לילית אחת בצפון אחרי ערב מכירות קיצי )זה היה בקיבוץ שניר, כמעט בוודאות(, ירדנו, מי שהייתה אז חברתי ואני, בחזרה אל הדרום, ובנקודה מסוימת, כשהרגשנו שהעייפות כבר לא מאפשרת לנו את הנהיגה הארוכה, עצרנו באחד מחופי הכנרת. הטנדר לא היה מזמין, בלשון המעטה לשינה ערבה; שקי שינה לא היו לנו, וכבר היה מאוחר מכדי למצוא מקום ללון. אז הורדנו את חלקי המיטה, הרכבנו אותה – ברגע אחד של בדיחות הדעת החלטתי גם להניח בצדה את השלט של המותג – ושם, על החוף, במיטה ששווה כמה עשרות אלפי שקלים – הלכנו לישון. כשקמנו בבוקר הייתה לא מעט המולה מסביב: אנשים בבגדי ים התגודדו, שאלו, ואני, עוד לפני שצחצחתי שיניים, עשיתי שם את הפיץ' הקבוע. באותם ימים, כשעדיין אין תקציב פרסום, מוצאים דרכים לא שגרתיות.