הולנדיה | Hollandia
צור קשר
צור קשר
השאירו הודעה ונחזור אליכם בהקדם
התקשר עכשיו: 077-9964717

הסיפור של יצחק והולנדיה

הסיפור של יצחק והולנדיה

מסע של "הולנדיה" מתחיל, איך לא, בהולנד. יותר במדויק בעיר בשם דוונטר DEVENTER)) , השוכנת ממש במרכזה של ארץ המישורים, כמאה קילומטרים מזרחית לאמסטרדם.  דוונטר נוסדה כבר במאה השמינית לספירה. בסמל העיר מופיעים שני אבירים, חבושים בשריון מכף רגל ועד ראש, עומדים זקוף ואוחזים במגן מוזהב שעליו חרוט נשר שחור. הבעת פניהם, הרמז היחיד לגוף אנוש המבצבץ מבעד למעטפת המתכת הכבדה, נראית מעט בלתי-נוחה – אולי בגלל המשא הכבד שמן הסתם לא עשה גדולות ונצורות לעמוד השדרה שלהם. בסוף המאה ה 19- , כשחשיבות ההיגיינה החלה לתפוס יותר מקום בחיי היום-יום (בזמנים ההם בעיקר בקרב הבורגנות האמידה) , נפח מקומי בשם יוהאנס אלברטוס אופינג קיבל משימה: ליצור מיטות מתכת שיחליפו את משטחי הקש המזוהמים שאיכרים ישנו עליהם עד אז. אופינג ועובדיו הגו מיטה בעלת מסגרת, שבין גבולותיה נשלחים בשתי וערב חוטי ברזל, המהווים בסיס גמיש יחסית, אוורירי וקל, מעין אבטיפוס למה שכעשור מאוחר יותר יהפוך ל"מיטת הבריאות המתכתית של אופינג". Auping's) stalen gezondheidsmatras) כמה עשורים לאחר מכן, ולאור ההצלחה המסחררת של "מיטת הבריאות", חברת אופינג, שנשאה את שמו של הנפח המייסד מהעיירה הימי-ביניימית, התבססה וצמחה ביחד עם המהפכה התעשייתית, והפכה בעשורים הראשונים של המאה העשרים ליצרנית מיטות גדולה ומפורסמת, המתחדשת ללא הפסקה באמצעות מחקר ופיתוח. השתי וערב של המיטה הראשונה מסוף המאה ה 19- , הפך במרוצת השנים למה שמכנים היום באופינג כמיטת רשת, בסיס המאפשר אוורור מיטבי שלהגוף (ועל-ידי כך ויסות הטמפרטורה שלו באופן מיטבי בזמן השינה), תוך כדי שמירה על המספר הגבוה ביותר של נקודות תמיכה (רבבות נקודות כאלה). במילים אחרות: היציבות של בסיס אטום עם האווריריות של בסיס פתוח. ברגע שאופינג שילבו את זה עם רעיון המיטה המתכווננת, כבר היה ברור שזה הולך להיות מתכון מנצח. לאורך ההיסטוריה, היו לא מעט יזמים שניסו לבנות מיטות מתכווננות. לידיעה: מיטה לא ישרה הייתה קיימת לאורך ההיסטוריה, בגרסאות שונות: מיטות שאפשרו ישיבה או שכיבה בזווית היתה מוכרת עוד בימי יוון העתיקה, שם נהגו פילוסופים, פוליטיקאים ואתונאים עתירי ממון במושגי אותם ימים, לערוך משתים שבהם צורת הישיבה המסורתית הייתה מעין שכיבה על הצד, כשהחלק התחתון של הגוף אופקי ומזדקר בהדרגה מעלה לאנכיות מאזור המותניים.  

בסינסינטי, אוהיו, חברת מיטות אמריקאית קטנה בשם "אנדרו ווסט ובנו" Andrew Wuest and Son) )בנתה מיטה מודולרית שאפשר להעביר ממצב אנכי למצב אופקי, אם כי בשלב הראשון רק בחלק העליון שלה. רופא-ממציא אמריקאי בשם וויליס דו גאץ' ( Willis Dew Gatch) חשב בהמשך על הרעיון להרים גם את הרגליים, לאחר שראה שיש לרעיון שלו יתרונות בריאותיים בלתי מבוטלים, כמו זרימה טובה של הדם בגוף, חידוש של תאים וריענון של הגוף. המיטות המתכווננות האלה היו מסורבלות למדי, ואופינג, עם המיטה הקלה והאוורירית שפיתחההיתה זו שהקפיצה את ההמצאה הפלאית והמתכווננת בכמה רמות כל הקרדיט שלה. לפני קצת יותר משלושה עשוריםהחוקרים של אופינג היו חלק מכוח- חלוץ במגמה להביא את בשורת המיטה המתכווננת לקהל הרחבמתוך ההבנה המחקרית שלמיטה המתכווננת יש יתרונות בריאותיים משמעותיים (שעליהם נרחיב בהמשך). פחות או יותר בזמן הזהמתישהו ב 1980- , הגיע לסניף המרכזי של אופינג בהולנד לקוח שנראה נלהב למדיושמאוחר יותר זכה בקרב ההולנדים לכינוי "הישראלי הנלהב.

דבר אחד היה ברור למוכרים בחנות המיטות ההולנדית: הלקוח הסקרן יודע היטב על מה הוא מדבר. השאלות ששאל ירדו לרזולוציות מקצועיות – חומרים, מבנה, מסגרות, חשמל, ארגונומיה – שלא תמיד נמצאו להן תשובות.

הם ראו שהוא מדבר גם מתוך התנסות פיזיולוגית בתנאי שינה שגרמו לו לאי-נוחות אורתופדית, אבל גם מתוך מחקר מעמיק, תוצאה של תהליך שהתחיל בצורך, ועבר בהדרגה לסקרנות שלא באה לידי סיפוק עד אז. האיש הזה, הם

הבינו, נדד לכאן כל הדרך מהלבנט כשהוא נישא על שתי כנפיים: כאב ואהבה. אותי דבר כזה לא היה מפתיע: אני זוכר איך אבא היה ממש מדבר אל הארטישוקים שגידל, מלטף להם את העלים באהבה, איך אמא הייתה רוכנת אל העגבניות במסירות שמצפה להבשלה הראויה. והם ראו שכר יפה בעמלם – כשאתה עושה משהו באהבה כל כך גדולה, זה תמיד יישא פרי – מה שאיפשר לאבא להביא לראשונה לישראל את המיטה המתכווננת מהולנד. 

המיטה הזו עלתה לו הרבה מאוד, ולהביא אותה לישראל הייתה משימה לא פשוטה: העלות הסתכמה (זוכרים?)בכמאה אלף שקלים, שבימינו נחשב לסכום ראוי ביותר, אבל אז נחשב להון עתק. נקודת הייחוס שלנו הייתה

שמדובר היה במבצע מורכב לפחות כמו ברמה של "להביא את הוולבו של דוד חיימה" - אח של אבא שלי, שכמו רבים אחרים בזמנו, רצה לעלות לארץ ביחד עם האוטו שלו. 

המיטה הגיעה במשלוח לישראל, בחלקים, ומלאכת ההרכבה אפשרה לנו גם להבין את המנגנונים שלה, ובהמשך להחליט שאפשר לייבא את המיטות האלה ולהרכיב אותן בארץ. זה היה ביום חמישי, לא אשכח. ממבט על החלקים השונים של המכונה הפלאית אי אפשר היה להסיק שהתוצר הסופי של הרכבתם יהיה מיטה מעוצבת למשעי, ייצוג אסתטי של הרמוניה מכנית מתכווננת. ההרכבה עצמה ארכה כמה שעות, אם כי עבורי - אם יורשה לנער שעדיין שוכן בי להתרברב בנוסטלגיות – האתגר לא היה גדול מדי. עד אז כבר התנסיתי בהרכבה ובנייה של מגוון לא קטן של מכונות, בעיקר אופנועים, וספות ומכוניות קארטינג. קוראים לזה חוש טכני מפותח. שטח קטן בחצר הבית גויס לטובת "הסדנה" הקטנה שלי, ובאמצעותה עברתי את מה שאני יכול לקרוא לו היום, בדיעבד, כ"לימודי הנדסה דרך הידיים".

הניסיון הזה, אגב, איפשר לי מאוחר יותר לעשות את אחד הדילים המשתלמים הראשונים שלי: עסקה בלתי-רשמית שחתמתי עם המורה שלי לחרטות ומסגרות במגמה המקצועית שבה למדתי. המשימה הראשונה שלנו בשיעור רתכות הייתה ליצור קוביית מתכת אטומה שתכיל מים בלי אף נזילה. "אם תהיו תלמידים טובים", אמר המורה, "אולי בסוף הלימודים אתם תצאו מפה כשאתם יודעים לרתך קובייה כזו".

עבורי זה היה אתגר, ואני לא מדבר על ריתוך הקובייה, שעשיתי בקלות יתרה ובלי שיצאה ממנה אף לא טיפה אחת של מים – אני מדבר על האתגר לקחת את ההישג הזה, את היכולת הזו, ולמנף אותה לדיל עם המורה. ניגשתי אליו, הצגתי לו את הקובייה, ובזמן שהוא בחן אותה בהתפעלות אמרתי לו: "תשמע, כל מה שאתה מלמד אני יודע כי אני עושה את זה ביום-יום, אז בוא נעשה הסכם: אני אעבוד בתחזוקה ובתיקון המכונות פה ואתה לא תטריד אותי

עם המשימות הפדגוגיות". הוא נתן לי יד חופשית. הייתי אחראי של התחזוקה של הכול – הצלחתי להחזיר לחיים מחרטות שלא עבדו שנים. אז הרכבנו את המיטה בערב יום חמישי, ובבוקר של יום שישי קרה משהו שלא יכולנו לדמיין: ההורים לא התעוררו בזמן, וכיוון שאמא הייתה זו שמעירה אותנו בבוקר – וכשאני כותב "בוקר" אני מתכוון לקצת לפני חמש בבוקר – גם אנחנו, הילדים, לא התעוררנו. לראשונה מזה כשלושים שנה, הבית שלנו היה מבנה דומם בלב ההמולה החקלאית שלפני סוף-השבוע. את שישי ושבת, בניכוי הפסקות קצרות לארוחות, בילה אבא במיטה, מתפנק; אמא הייתה פחות מחויבת לחוויית השינה החדשה, אבל גם היא התמסרה לפינוק הזה לא מעט; ואנחנו הילדים מצאנו את עצמנו מנסים לשכנע אתההורים לקום קצת מהמיטה, גם כי הם חסרו לנו, אבל בעיקר כדי שנוכל בעצמנו לבלות זמן איכות עם החברה המתכווננת החדשה במשפחה. האיחור שלנו לבית הספר באותו יום שישי חיזק בשבוע שלאחר מכן את השמועה שמשהו חדש נרקם אצל הברססטים, ובחודש העוקב הפך חדר השינה של ההורים למוקד עלייה לרגל. המונים הגיעו לראות את העב"מ המתכוונן הזה. בנקודה הזו אבא הבין לא רק שיש צורך בטכנולוגיית שינה חדשה באורות, ואולי במדינה כולה, אלא גילה גם שיש גם נכונות להיפתח אל עולם השינה החדש הזה. הוא הזמין מאופינג מיטות נוספות – תחילה למשפחה ולחברים, ולאחר מכן למכרים רחוקים יותר, ובהמשך לאנשים פרטיים ששמעו על הפלא מהולנד. הכל נמכר, כמובן, מראש. גלגלי הלוגיסטיקה שומנו ממיטה למיטה: הביורוקרטיה של המשלוחים הפכה נוחה יותר מהרגע שהפכה להרגל, ומלאכת השינוע וההרכבה, שהייתי חלק ממנה מהרגע הראשון, שוכללה אף היא. ב 1981- ההולנדים לא הופתעו כש"הישראלי הנלהב" הגיע אל המטה של קבוצת אופינג עם הצעה: "תנו לי", הוא אמר, "להיות הנציג הבלעדי שלכם בישראל".